בעיטת חמש: הקלישאות המאוסות של גל שלמה והפעם האחרונה שאסי גלבוע ספגה שלישיה

זיו אמויאל בטור דעה: מאמן טבריה שכח שהמאזינים לא טמבלים, בתענכים לא מצליחים להירגע מאירועי שישי. וגם: מומו ניסטל משמש דוגמא, ההחלטה הענקית של מוריס אוזן והקרב המשוגע בצמרת

הקלישאות המאוסות של גל שלמה

בשישי האחרון האזנתי לראיון שהעניק מאמן עירוני טבריה, גל שלמה, לתוכנית "היציע הצפוני" ברדיו 'קול רגע', רגעים אחרי הניצחון הגדול על באקה אל גרבייה: "יש לי חבורה של גברים, נילחם עד הסוף. באופי של אני תמיד מכוון גבוה. לא מסתכלים על נשר.."  בשלב מסוים, נרדמתי מהשיעמום, אבל עכשיו יש הזדמנות לענות למאמן הצעיר בחזרה. 'נילחם עד הסוף' אומר מאמן של קבוצת תחתית שנאבקת על ההישארות שלה בליגה, לסיים במקום הראשון צריך עוד כמה דברים חוץ ממלחמה... לא הפתעת אף אחד שבאופי שלך אתה תמיד מכוון גבוה. כל בן אדם שפגשתי בחיים האלה מכוון גבוה, מספיק עם הבנאליות המיותרת הזאת. אה, וכמובן, אתם לא מסתכלים על נשר. משפט אידיוטי. חבל שאמרת אותו, לשקר זה לא יפה. עוד משהו שמאמנים חייבים ללמוד – בשנים האחרונות זה מתחיל ונגמר בלהיות מאמן טוב, אלא גם ביכולת שלך להתבטא כמו שצריך. ובלי לערבב את כל מי ששומע אותך. דבר לעניין.

טירוף: האם טבריה מסוגלת להטיס את נשר מהמקום הראשון?

6 מחזורים לתום העונה הסדירה בליגה א' צפון, ונדמה שפער שש הנקודות בין נשר המוליכה לטבריה השנייה מעט מטעה את חובבי הכדורגל שלנו. לחלק זה נראה הפרש שניתן לצמצום מיידי ובקלות, ולחלק אחר זה נראה משימה שטבריה לא תוכל לעמוד בה. כל הסיפור הזה באמת מקבל משמעות אחרת כשמדובר באלדד שביט, מאור סיסו, שלו ברוור ועוזריהם מול חבריהם לשעבר, ליאור לינדר, חיים זיסקינד ושאר שחקני טבריה. לנשר 52 נקודות, טבריה עם 46. יש 18 נקודות בקופה. לטבריה יש את איכסל, מגדל העמק והפועל הרצליה בבית, ואת חדרה, כרמיאל וצור שלום בחוץ. מכל זה טבריה הולכת להביא 11 נקודות (תפסיד רק לחדרה). לנשר יש את חדרה, כרמיאל וצור שלום בבית, ואת מגדל העמק, הפועל הרצליה והפועל בית שאן בחוץ. מכל זה נשר תשיג 5 נקודות (תפסיד לחדרה, הרצליה ובית שאן). זה מעמיד אותנו על שוויון בנקודות (57), ונשר תעלה ללאומית במשחק המכריע מול טבריה. קניתם את התחזית שלנו?

שחקני נשר...מה יהיה התסריט של סיום העונה? (מאור אלקסלסי)

היום הזה שאסי גלבוע נזכרה לספוג שלישייה.. לראשונה העונה

הקבוצה של אבי דנן ספגה ביום שישי האחרון את אחד ההפסדים המוזרים שראיתי בתקופה האחרונה, 1:3 בחוץ למכבי מעלות ש.. נאבקת על חייה בתחתית. נזכרתי השבוע באותו וידאו ארור שפורסם לפני כמה שנים ובו נראה מנהל מכבי מעלות, גבי שמחון, צורח באחד המשחקים על שחקני הקבוצה היריבה על כך ש"התאמצו" נגד קבוצתו ובכך תרמו להורדתה ליגה. והריטואל הזה חוזר על עצמו כל תקופה. יכול להיות שגם בשישי האחרון. אורי דוד שלנו פירסם אתמול כתבה ובה ציטוטים של הדברים שאמר אפרים לשחקנים שלו אחרי המשחק בחדר ההלבשה: "חברים שלי מכרו אותי. אתם חושבים שאני מפגר?". דברים חמורים ביותר שדורשים בדיקה מקיפה. הקבוצה הזו לא ראויה לשקל כספי ציבור אם מה שחושבים שקרה במעלות ביום שישי, אכן קרה. ועוד דבר אמר אדון אפרים בחדר ההלבשה: "לאף אחד אין פה חוזה". גם על זה צריך לעשות בדק בית. קבוצה שממומנת ע"י רשות מקומית בישראל! בושה. אגב, נחזור לעניין התבוסה המוזרה. אסי גלבוע לא ספגה השנה שלישייה, אפילו לא פעם אחת. מוזר.

הפסד מוזר מאוד בסוף השבוע לאסי גלבוע (מאור אלקסלסי)

דוגמא לכל מאמן: הסיפור של מומו ניסטל

אני לא מכיר את מאמן הפועל חדרה/אולגה. ראיתי אותם בכמה משחקים העונה, והוא נראה כמו בן אדם מאוד חביב. קראתי ראיון מצוין שקיים איתו כתב "מגזין העיר" של חדרה, ארנון שוורצמן, והבנתי שהוא גם בן אדם מאוד ססגוני, צבעוני, שלא מתבייש להגיד את כל מה שיש לו. אבל מה שיותר מעניין מבחינתי, כחובב כדורגל, הוא שמומו ניסטל לא מתבייש לעשות את מה שכל המאמנים הפחדנים בארץ מתביישים לעשות. לשחק כ-ד-ו-ר-ג-ל-!! אני לא יודע אם ניסטל פועל כך במכוון מתוך אג'נדה של משחק התקפי ומהנה, ואין לי גם מושג אם הוא חושב על זה שהקהל שבא לראות ייהנה מכדורגל טוב, אבל זה מה שיוצא. ההוראות שלו במהלך משחק הן לעולם לא לחזור לאחור, להסתגר, לצמצם ועוד כל מיני שטויות שאני שומע במגרשים אחרים. יש מאמנים בליגת העל שמבזים את המשחק והורסים את המשחק, כדי לשמור על התחת שלהם. אבל ניסטל – הוא סיפור אחר לגמרי. הפועל חדרה כבשה עד היום 38 שערים, ההתקפה השנייה הכי טובה בליגה (!) אחרי נשר. בשישי האחרון, בזכות שיטת המשחק והסגנון הלא פחדני, הוא הצליח להפוך פיגור של שני שערים מול צור שלום לניצחון אדיר. אם חדרה תסיים את העונה הזאת בפלייאוף, מומו ניסטל הוא מאמן העונה שלי.

מומו ניסטל מאמנה של חדרה/אולגה (ארז נעמן)

קטנוניות לשמה או מאמן ענק? ההתנגשות בין מוריס אוזן לאיתי מנצור

סיפור שהיה, כך היה. אצטדיון בית שאן, יום שישי האחרון. מוריס אוזן מבצע חילוף בדקה ה-41 ומכניס את איתי מנצור במקומו של עבדאללה קדח. בדקה ה-80 אותו מנצור (זה שנכנס כמחליף) ייצא ובמקומו ייכנס כמחליף בחור העונה לשם סהר כהן. אוהדי בית שאן הרימו גבה, מנצור ירד מהמגרש בלי ללחוץ את ידו של אוזן, משם עשה את דרכו לחדר ההלבשה. האכזבה ניכרה על פניו. כולם כבר היו מוכנים "להתפוצץ" על המאמן הבית שאני ועל ההחלטות שלו. אבל אז, בדקה ה-86, סהר כהן ומוריס אוזן השתיקו את כולם. כהן כבש את אחד השערים החשובים ביותר של בית שאן בשנים האחרונות וסידר לקבוצה שלו 3 נקודות, ימים ספורים לפני מלחמת העולם בכאוכב, בחוץ מול מג'דל כרום. הסיפור הזה מלמד, קודם כל, על מאמן שלא מפחד לקחת החלטות שנראות בעיני אנשים אחרים מעט מוזרות. עובדה שהן מביאות תוצאות. מצד שני, איתי מנצור הוא לפחות על פי מה שאומרים לנו בבית שאן מתחילת העונה, שחקן עם כישרון מיוחד שעוד נכון לו עתיד ורוד בטווח הקרוב. ואי אפשר כמובן בלי להתייחס לאירוע המרגש של השבועות האחרונים – עם שריקת הסיום, נטל אחד מאוהדי בית שאן את המיקרופון, הביא אליו את סהר כהן שלבש חולצה אדומה עם הכיתוב "אמא, אני אוהב אותך" לזכרה של אמו יעל חיה שנפטרה אחרי מאבק של חמש שנים במחלת הסרטן. מדהים!

מוריס אוזן, מאמן ענק ? (אביב עובדיה)

סהר כהן אחראי על הרגע המרגש של המחזור (אביב עובדיה)