המשחק בין מכבי יפו לבין נחלת יהודה הפגיש בין שתי קבוצות שרצו לנצח, כל אחת מסיבותיה. נחלת יהודה רצתה את שלוש הנקודות, והתפללה למעידה של צפרירים במשחק המקביל, כדי להותיר לעצמה סיכוי הישארות בליגה, במשחק מבחן בשבוע הבא ( משימה לא פשוטה כשלעצמה, אך אפשרית). מכבי יפו, מנגד, רצתה להשאיר לעצמה את יתרון הביתיות בפלייאוף העליון (ועם קהל כמו שלה, זהו בהחלט יתרון). אך בסיום המפגש, יצאה מנצחת גדולה אחת - נחלת יהודה.
ראיתי את נחלת יהודה השנה מספר פעמים, וכל הזמן עולה אצלי, ואני מניח שגם אצל רבים אחרים, השאלה - איך הקבוצה הזו "הצליחה" להביא את עצמה למצב של כמעט ירידת ליגה? נכון שיש המון סיבות לכך, אך כמי שמסתכל על חצי הכוס המלאה, אני חושב שנחלת גם הרוויחו - ואני מתכוון לציון עזרא המאמן, אליו אתייחס בהמשך.
נחלת יהודה הזכירה לי את ההשתלמות שעברתי בגרמניה לפני ארבע שנים. כשהגעתי לאיינטרכט פרנקפורט, שהיתה שקועה בתחתית והיתה חייבת ניצחון, שבוע האימונים שם התאפיין בהרבה צחוקים, כאילו הם במקום הראשון, ובהרבה שקט מצד ההנהלה. בסופו של המשחק הגורלי, איינטרכט ניצחה ונישארה בליגה. בנוסף, היא עשתה זאת בדקות האחרונות, מה שמוכיח שוב, שכדורגל הוא משחק מאוד פשוט, שמה שעושים באימון, עושים גם במשחק, וכי אם הקבוצה מחוברת ומשחקת גם בשביל המאמן, לרוב, הניצחון יהיה שלה.
ניתוח - נחלת יהודה
את המשחק פתחה נחלת בהססנות, והיתה קרובה לספיגת שער כבר בדקות הראשונות. אך היא הצליחה להתעשת, בעיקר על ידי לחימה חסרת פשרות, במיוחד משני ה"ילדים", אמיר סולרסקי ויחיאל חיאווי. בדקות האלה נחלת לא יזמה ורק הגיבה למתרחש במגרש. לא היתה הנעת כדור, לא היו התקפות מסודרות, ובצדק מסויים, מבחינת ציון עזרא, שהעדיף להשתמש בכלים שיש לו - לחימה קבוצתית ומהירות של שני החלוצים (ארז ללוז ואורן דיין). בדיוק כך הושג גם הפנדל ושער היתרון של ארז ללוז. ככל שחלפו הדקות, נחלת נסוגה לאחור, הסתגרה, והשאירה ליפו את כל המגרש. כך התחילה נחלת גם את המחצית השניה, והעדיפה להעיף כדורים, במקום לנסות להניע את הכדור למקומות רחוקים מההגנה, כדי לתת לשחקני הקו האחורי זמן להתאושש. שחקני נחלת עשו הגנה קרוב לרחבת ה-16 והיוו מכשול דווקא לשוער, שלא יכול היה לצאת לכדורים שהסתובבו לו בתיבת החמש. אחרי מטווח של בעיטות מאזור הרחבה, שער השיוויון הגיע מתוך הרחבה, מבלי שהשוער יוצא או אפילו רואה את הכדור. שחקני ההגנה חייבים היו להישאר ממוקדים, ואין מקום לפיספוסי כדור בתיבת החמש. עם זאת, השוער היה חייב לצעוק ולהעיף את השחקנים ממנו. היה עליו לתת את הביטחון וגם לקבל את הביטחון (כי נתונים פיזיים ויכולת משחק יש לו) אז למה לא להראות ולהשמיע אותה?
במצב של תיקו, עשה נכון ציון עזרא, כשנתן הוראה להגנה לשלוח כדורים ארוכים לארז ללוז, כשנותרו 10 דקות לסיום, ולקוות לנס. פעם פיני גרשון אמר, שמי שלא מעיז לא מנצח. הפעם הנס הגיע, ושער הניצחון העניק לנחלת יהודה סיכוי מצוין להישארות בליגה, לקראת משחק המבחן בשבוע הבא. עצתי לשחקני נחלת: שחקו כדורגל עם לב, כמו בחודשים האחרונים, ותנו לעצמכם לחגוג פעם נוספת בסיום העונה. עד אז, תתרכזו במשחק הקרוב, כי הוא הכי חשוב העונה.
סיכום - עמדת המאמן
ציון הכין וניהל את המשחק בקור רוח, ולא ניבהל משער השיוויון. משחק מוצלח אחד נוסף, וציון יכול בהחלט להיות מועמד רציני לתואר מאמן העונה.
ציון עזרא. עוד משחק מוצלח אחד, והוא יהיה ראוי להיות מועמד למאמן העונה. צילום: לירן דורף
ניתוח - מכבי יפו
מכבי יפו עלתה למשחק ללא ארבעה שחקני הרכב, אך קיוותה להמשיך את ההצלחה משבוע שעבר. האמת? לא חשוב מי משחק, אלא חשוב יותר איך משחקים, ועם סגל רחב כמו של יפו, המשימה ניראתה אפשרית. ואכן, כבר בתחילת המשחק, הראה יאיר כהן צדק כמה כשרון יש לו הרגליים. הוא חילק כדורים ,שלט בקצב, העביר את כובד המשקל בשדה מצד לצד וסיכן את השער ( שש בעיטות ). יחד איתו בלט גם סולי צמח בקישור האחורי, שהקפיד על ניקוי כללי, ודאג להגיע ראשון לרחבה כשחקן "טריילר", או כשחקן שרץ למקומות הפנויים ברחבת נחלת, מתוך ציפייה לאיזו טעות או כדור שיגיע. שחקן חכם, ללא ספק.
יפו החזיקה יותר בכדור, סיכנה את השער לא פעם, ושוב ניראה כי החולייה החלשה יותר בקבוצה, היא חוליית ההתקפה. הכוונה אינה רק להחמצות, שכן זה חלק מהמשחק, אלא לעבודה שחייבת להיעשות מול שחקני הגנה - רדיפה אחרי הכדור, לחץ על הבלמים , ירידה לגליצ'ים... אני אומר את זה מניסיון, שחקן הגנה שרואה שיש מולו חלוץ לוחץ ולוחמני, מאבד ביטחון ונתון לשגיאות. את זה בדיוק, שחקני ההתקפה של יפו לא עושים, וחבל. ברצלונה הגדולה מפעילה לחץ אדיר בחלק הקדמי של המגרש וכובשת הרבה שערים, אז אם הם יכולים, כולם יכולים. השאלה היא, אם כן, האם הרצון לכך קיים?
בדקות הטובות של יפו, היא לא כבשה. וכנאמר באותה קלישאה מרגיזה, מי שלא נותן – מקבל. היא ספגה שער ממתפרצת, ואז התחיל אי הסדר במגרש: אובדן ריכוז, עצבים והערות של השחקנים בינם לבין עצמם, ניסיונות אישיים ל"הצלת המולדת ", ויותר חשוב מכך- אובדן המשמעת הטקטית, כאשר השחקנים יצאו מהעמדות שלהם, ונחלת ניצלה זאת כדי להביך שוב ושוב את שלושת שחקני ההגנה. קבוצה נמדדת במצבי לחץ, ושויויון זה לא סוף העולם - חייבים להמשיך ולהאמין. מנצ'סטר פיגרה בגמר נגד באיירן עד הדקה 89 וניצחה 1:2. שוב – אם הם יכולים, אז כולם יכולים.
אני בטוח שמשה אוננה וגבי בורשטיין ראו ויפיקו את הלקחים והמסקנות, כדי להכין את הקבוצה למשחקים החשובים הבאים, ויתנו את האות לקהל הנפלא שמלווה את הקבוצה לשמוח, ולהחזיר את שדרות ירושלים לאופנה. המבוגרים שבינינו זוכרים.
גבי בורשטיין. יפיק את הלקחים מהמשחק האחרון. צילום: יאיר שמע קדמי
סיכום - עמדת המאמן
ניהול המשחק של צוות המאמנים היה מעט הססני. חייבת להיות מורגשת נוכחות המאמן במשחק.
הערה לגבי מהלך המשחק
כך עושים גול בחמש שניות: חטיפת כדור של הגנת נחלת, מסירה ארוכה לארז ללוז, למצב של אחד על אחד מול השוער, ובעיטה מצד ימין לפינה הרחוקה.
בהצלחה לשתי הקבוצות, למאמנים ולשחקנים, במשימות הקרובות.
