הטקס
בשבוע שעבר הזדמנתי להיות בארץ המולדת שלי וארץ הכדורגל - הולנד. ב-18 באפריל אימי הגיעה לגיל המופלג 100, וב-19 באפריל הוזמנתי על ידי מוזיאון WESTERBORK בצפון מזרח הולנד, לא הרחק מהגבול עם גרמניה, לפתיחת התערוכה "הקבוצה שנעלמה". ליהדות הולנד השם ווסטרבורק גורם לצמרמורת, שכן במלחמת העולם השנייה היה זה שמו של מחנה מעבר דרכו הובלו 150,000 מתוך 180,000 מיהדות הולנד למחנות ההשמדה, מהם לא חזרו. בעבורי, כיליד הולנד, הגר כמעט 50 שנה בישראל, היה זה סמלי מאוד, שבדיוק ביום זה צוין בארץ יום הזיכרון לשואה והגבורה.
אברהם דה פריז, בהענקת החולצה. שלא נשכח את השואה!!
נושא התערוכה, כאמור, היה "הקבוצה שנעלמה". חוקרים גילו שבמחנה התקיימה ליגת כדורגל. מוזר, אך מצד שני לא כל-כך, כי הנאצים רצו לעשות הכול כדי ליצור רושם שהחיים ממשיכים כרגיל, לפני ש"יעברו לגרמניה כדי לעבוד במפעלים שם" ושאין מה לדאוג. אחד הכוכבים בליגה הזו היה אבא שלי, יהודה דה פריס (שקבוצת הנוער של הפועל ראשון לציון קרויה על שמו "הפועל יהודה ראשון לציון"). לפני השואה אבי היה שוער אגדי בקבוצת הארלם מליגת העל ההולנדית. האירוע מאוד ריגש אותי, ובמיוחד הרב-שיח מסביב לשולחן, בו השתתף בין היתר שחקן ספרטה-רוטרדם לשעבר, ששרד את הגיהינום וחזר להולנד, בניגוד לאבי. מרגש במיוחד היה הרגע שנכדתי הצעירה יובל, כנציגת משפחתי, העניקה לו חולצה רשמית של נבחרת ישראל, כשעל גב החולצה הודפס שמו. הייתה זו הרגשה עילאית של תחושת ניצחון: "אנחנו ניצחנו ולא הנאצים". האיש פרץ בבכי מר כשקיבל את החולצה של נבחרת מדינת ישראל.
אברהם ונכדתו יובל, מסמנים על התמונה את אביו, יהודה דה פריז. יהיה זכרו ברוך!
אלימות בכדורגל, השואה, והענישה על ידי בית המשפט.
אתם, הקוראים, תשאלו את עצמכם, מה שייך הנ"ל לכדורגל בישראל בכלל ולליגות הנמוכות בפרט? מוזיאון מחנה וסטרבורק משמש לא רק כמקום זיכרון לאותה התקופה הנוראית, אלא גם כמקום חינוך לסבלנות בין אנשים, בין קבוצות אתניות, ובין מאמינים מדתות שונות. לאחר הטקס התבקשתי על ידי אנשי מוזיאון מחנה וסטרבורק להיפגש עם שני אוהדי פיינורד-רוטרדם, גבר ואישה. כידוע, בין פיינורד ואייאקס אמסטרדם שוררים אותם היחסים העקומים כמו בין הפועל ת"א ובין בית"ר ירושלים או מכבי ת"א, בין מנצ'סטר יוניטד והסיטי, ובין מילאן ואינטר מילאן.
בשנה שעברה היו קטטות בין אוהדי פיינורד ובין אוהדי אייקס במשחק שהתקיים במגרשה של פיינורד. הקהל של הביתיים שרו במקהלה "ססססססס גז גז גז, חמס, חמס, חמס". אוהדים נעצרו והובלו בפני שופט, שהענישם בחומרה, ביניהם, את שני האוהדים שפגשתי, שבנוסף קיבלו הוראה להשתתף בשני אירועים במוזיאון מחנה וסטרבורק.
כשפגשתי אותם אמרתי: "כבר אגיד לכם מראש שאני אוהד אייאקס, אני בעצמי הייתי שחקן אך לא מקצוען. חובב בלב ובנפש. כשפיינורד משחקים במפעל אירופאי, אני שמח בניצחונם". ענו השניים: "יפה מאוד, ככה זה צריך להיות". דיברנו על כדורגל כאנשים שאוהבים את הספורט שלנו, ולא כאויבים מושבעים. דיברנו על גיזענות בכלל ובספורט בפרט. לאחר המפגש המארח שלי גילה לי ששני האוהדים היו אלו שהוענשו. הוא משוכנע שאחרי הטקס המרגש והמפגש בינם וביני, הם כבר לא יחזרו להיות "חוליגנים".
כמה כייף לראות קהל גדול שמעודד ולא מקלל או משתולל. בואו נשמוא על זה! (צילום: אמיר דבי)
הקשר בין מה שקורה כעת בכדורגל בארץ ובין המפגש בווסטרבורק
למחרת היום, ביום שישי ה-20 באפריל, גלשתי באתרי הספורט באינטרנט וקראתי על האירועים בסוף המשחק בין הפועל רמת גן ובני לוד. אין מקום לדברים כאלו בספורט. אני מאשים בעיקר שני גורמים:
1. את בית הדין העליון של התאחדות לכדורגל, בראשותו של היו"ר עמי פזטל הידוע. מתברר בדיעבד שעמי פזטל, עו"ד, עיתונאי מעולה ופרשן כדורגל ברדיו לשעבר בחסד, ביחד עם עמיתיו בבית הדין, נתן מספר ימים לפני כן, משום מה, לגיטימציה לאלימות. אני משוכנע שלא בכוונה, אבל הם, כאנשים מאוד נבונים, היו צריכים להבין שהקהל יפרש כך את פסיקתם.
2. את גורמי אכיפת גורמי החוק, הן המשטרה והן בתי המשפט, אשר חייבים ליישם בחומרה ובצורה בלתי מתפשרת את החוקים העומדים לרשותם ולהעניש את פורעי החוק בכל חומרת הדין, כך שהכדורגל שלנו יחזור להיות דבר שנוכל ביחד להתגאות בו.
ושוב תשאלו את עצמכם ואותי: "מה זה שייך לליגות הנמוכות"? מסת משחקי הכדורגל אינה בליגת העל ובליגה
הלאומית, אלא בכל הליגות האחרות. מה שהיום לא אצלנו, בהחלט יכול להיות מחר אצלנו, הרי מי מכיר את
הליגות האלו טוב יותר מאיתנו?
יש לקוות: "עד כאן ולא עוד"
נ.ב. מיד בתום כתיבת שורות אלו, קראתי באינטרנט שהאלימות אכן הגיעה גם אלינו, לליגות הנמוכות: "מהומות
אחרי המשחק בין טירת הכרמל ובית"ר חיפה!
