גבעון, מקום מושבם של חוטבי העצים ושואבי המים למען עם ישראל במקרא (ללמדכם שתמיד היינו קצת נצלנים), כבר מחכה לנו בסיבוב. אשליות הזוהר של יורו 2012 ריצדו בחלל האוויר שלנו בשלל צבעים עד שהגיעה השעה לרדת מהאולימפוס. הכדורגל הישראלי הפך לצל משמים של עצמו, ולכן הוותיקים שבינינו יצרו עתה תסמונת חדשה של געגועים לימי זוהר שלא היו קיימים מעולם. הנוסטלגיה, היפה והמלבבת כשלעצמה, מחליפה בהדרגה את מקומן של התקוות. נסיכי האופל יורדים בהדרגה מן הבמה (אפילו אם תתעקשו לא אשתמש בביטוי "למצולות") והתקוות הדון-קישוטיות שתלינו במיליונרים לשעת מצוא, בשרלטנים שבאו משום מקום והולכים לאלמוניוּת הראויה להם, התנפצו אל סלעי המציאות. מוזר עד כמה לא חל בנו שינוי כלשהו לטובה עם קוממיות ישראל; נשארנו יהודי עיירה עלובים, המאמינים שאיזה נדיב ידוע מסתורי יפתור את הבעיות המציאותיות הנובעות מכלכלה רעועה ומענף מושחת. זה פשוט לא יקרה. טביב וארקדי הם הכלל; יעקב שחר הוא היוצא מן הכלל. אם נשנן היטב את האמת הזו, נוכל אולי לחיות עם מה שיש לנו, להצניע לכת, להסתפק במועט ולא לייחל ליום (שלא יבוא) שנבחרת ישראל, עם שחקן וחצי בהרכב הראשון בליגות אירופה, תוכל להתמודד בכבוד נגד הגדולות.
טיפוס צבעוני וחיובי, חנן עדני. (צילום: יאיר כהן צדק)
אחרי שכתבתי דברי אמת צורבים כאלה ברמה הלאומית, ניתן להבין מדוע כל כך טוב לי בליגה א' דרום. בליגה הזו, עם טיפוסים צבעוניים כמו עדני ממרמורק, אנחנו יכולים להתבונן במשחק כאילו היה שעשוע תמים ולא מלחמת עולם. זה נפלא בעיניי. כל זמן שניתן לקחת ילדים ונכדים ליציע ולִצפות בכדורגל פחות או יותר נסבל בסביבה אנושית ותרבותית, אז מה לנו כי נלין? הקהילות סביב הקבוצות הקטנות חייבות לקחת את המושכות לא רק בנושא הבעלוּת החשוב כשלעצמו, אלא גם, ואולי בעיקר, ביצירת בסיס חברתי מוצק שיצדיק את המאמץ ויספק חלופה שונה לחלוטין לחובבי כדורגל, הרגילים לרמה השמֵימית של אנדרס אינייסטה, ליונל מסי או כריסטיאנו רונלדו. אני אומר לכל עמיתיי הרבים, אוהדי כל הקבוצות בליגות הנמוכות: לא נהיה ברצלונה, ואפילו לא מכבי חיפה או נתניה. ניאלץ להסתפק באהבה האמיתית שאנחנו רוחשים לשחקני הקבוצה שלנו ולזיקה החזקה למסורת של האגודה. לדעתי, זה לא מעט.
"בלונדון מצאתי את האנרגיות הנחוצות לחדש את המנוי בקטמון" (צילום: דודו עמוס)
לפני כחודש חזרתי מלונדון אחרי שצפיתי במשחק של הקבוצה האנגלית שלי, וסטהאם יונייטד, נגד בלקפול על כרטיס העלייה לליגה הבכירה. חזרתי שכוּר ניצחון, ראיתי משחק קצבי בוומבלי (אבל לא גדול מבחינה טכנית) בחברת 78000 צופים, מהם ארבעים אלף שלנו, ולמרבה ההפתעה דווקא משם הבאתי את האנרגיות הנחוצות לחדש את המנוי שלי בהפועל קטמון ירושלים ולצפות לעוד עונה בליגה א' דרום. הפרידה מהמאמן ליאור זדה קשה עלי מאוד; תמיד שנאתי שינויים אבל הסֶמל שי אהרון עדיין איתנו, ואני מקווה לטוב.
שמחתי שהמשחק הספורטיבי שלנו נגד בית"ר כפר-סבא סייע למכבי יבנה לעלות. הגיע לה בעיקר בזכות תמיכה נאה של קהל אוהדים, שעוד יגדל בעונה הקרובה. דווקא לכפר-סבא, הקבוצה הטובה ביותר שראיתי בעונה שעברה בליגות הנמוכות, אין בסיס קהילתי רחב די הצורך, ובהיעדר מסורת של יריבות עירונית ארוכת שנים אולי כדאי שהיא תתאחד לאלתר עם הפועל כפר סבא ותחזיר את העטרה בעיר ליושנה.
