כתבתי כאן בעבר, שהכדורגל הוא האהבה הגדולה שלי, אחרי אשתי ז"ל ובני המשפחה שלי. אני יכול בשבת לנסוע למגרש כלשהו וליהנות ממשחק ילדים באיזו שכונה נידחת. אין ספורט יותר פופולרי בעולם מאשר הכדורגל, אין ספורט יותר קל להבנה כמו הכדורגל, ולכן קיימים בהולנד ½ 17 מיליון ובישראל ½ 7 מיליון מאמנים ופרשנים. כל אחד יודע לנהל את המשחק, וכמובן שגם להחליף את המאמן ו/או את ההנהלה.
ליגה א' דרום היא ליגה בה לרוב הקבוצות אין מתקן מאושר על ידי המשטרה למשחקים עם צפי של מספר צופים העולה על 300. אותה ליגה בה מעטות הקבוצות שמצליחות להביא למשחקיהן 500-1500 צופים, כאשר הן ברובן נתמכות על ידי 100-200 אוהדים. ליגה בה התקציבים נעים, לפחות על פי הסיפורים של ה"רחוב הספורטיבי", בין 500,000 לבין 2,500,000 ₪ (!!!!). לדעתי, ליגה א' שלנו זהה ברמת הכדורגל לזו של הליגה השישית בהולנד (ליגה חובבנית, אך ברמת המגרשים והמתקנים הפער הוא בן שנות דור). בביקוריי בהולנד אני שוב ושוב מתפלא מרמת מגרשי הכדורגל. אין שם גדרות של 3 מטר גובה, גם לא משטרה וסדרנים. וכל זאת, כאשר מחירי כרטיסי הכניסה נעים בין 3-5 יורו ( 15-25 ₪ ) לכרטיס. כשאני חוזר ארצה למציאות הישראלית של ליגות ב' וליגות א', תופס אותי דיכאון מכאן ועד הודעה חדשה. ובכל זאת – ליגה א' דרום לוהטת!
הרמה כמו בליגה השישית בהולנד..(צילום: גיא חזקיהו)
נמצא אצלי בן דוד מהולנד למספר חודשים, גם אוהב כדורגל (זה וירוס משפחתי מזה ארבעה דורות). לקחתי אותו איתי למשחקים של הפועל אזור. כשהגענו למגרש, הוא שאל אותי במשחק בית הראשון שלנו: "מי מחברי ההנהלה שלכם מקבל את פניהם של חברי הנהלת הקבוצה האורחת? ואיפה אתם יושבים איתם על כוס קפה או בירה? חייכתי (?) והתגעגעתי לתרבות הזה.
אני גר בארץ 50 שנה, ומזה 49 שנה באזור. אזור (איך שרים אוהדי שעריים "הי, הא הו איפה זה אזור בכלל??) בשבילי היה אהבה מבמט ראשון ואני עדיין מאוהב במקום. נאבקנו במשך 23 שנה כדי לחזור לליגה א', והנה - הגענו "לגן עדן" של ליגה א'. לחלום הרטוב של כל אחד ואחד שאוהב את המועדון. עברו שישה מחזורים ועוד לא שיחקנו משחק אחד במגרשנו. רק במחזור השמיני נשחק העונה בפעם הראשונה במגרש הביתי. אני נוטה להתמקד אומנם בענייני אזור, אך ברור שהמצב ברוב המועדונים דומה: ברובם יש אנשים טובים ו"משוגעים לדבר", כי בלעדיהם לא ניתן לקיים את הליגה. איך אומרים? "אין מצב".
הקהל של אזור (צילום: אביחי חיים).
ביום שישי התקיים המשחק המסקרן בין הפועל קטמון ירושלים ובין הפועל אזור. אני מאוד מעריך את התופעה של קבוצות השייכות לאוהדים, כמו 'קביליו' יפו, הפועל תל אביב ואחרונה-אחרונה חביבה, הפועל קטמון ירושלים. זו תופעה שיש לברך עליה ואני מלא תקווה כי היא תלך ותתעצם. אזור נאלצה להעביר את משחק הבית השלישי ברציפות - על פי הוראות המשטרה - למגרש מחוץ לביתה. הפעם מצאנו מחסה במגרשה של צפרירים חולון.
קבלת פנים עם כוס בירה וחטיפים לא הייתה שם, אך חברי ההנהלה "חטפו" ברכות הדדיות על רקע עניינים מנהלתיים. משום מה, הגיעה הודעה לקהל הסימפטי של הקטמונים שהכניסה היא בחינם. כיצד הודעה אבסורדית שכזו הגיעה לעיר הבירה – זה נושא שחייב להיבדק. יחד עם זאת, קראתי באינטרנט בימים האחרונים הערות רבות של עמיתיי הכתבים בעניין. אז בואו ניקח את הדברים בפרופורציה: יש עלות שכירת המגרש? יש. יש כרטיסי כניסה במגרשים של קבוצות האחרות? יש. הרי באמצעות מכירת כרטיסים הקבוצות מממנות את חלק מההוצאות. כך גם קטמון וכך גם אזור. בשורה התחתונה - נפתר נושא כרטיסי הזמנה? כן, נפתר באהבה וברצון טוב. ובעניין זה, הרי לכם עובדה פיקנטית: ראש המועצה של אזור, אריה פכטר, רכש כהרגלו כקודש במו כספו כרטיס כניסה בסך 40 ₪.
יותר חשוב מהכול: היינו עדים למשחק מהנה. משחק שאזור החמיצה בו בעיטת עונשין מ-11 מ', משחק בו השופט הרחיק שחקן של ירושלים, שופט שהפגין רמת שיפוט גבוהה ושיתוף פעולה מצוין עם קווניו. אחרון אחרון חביב, יש לציין לחיוב את הקהל הירושלמי, שהגיע למגרש למרות השעה המאוד לא מקובלת (יום ו', 11:45). למרות שבסיום המשחק אנשי הביטחון המליצו לנו לא לצאת, "כי הם מחכים לכם", יצאנו מן המתקן. מלבד "כמעט" נשיקה מזיווה, אמו של יובל קוגלמן, והולנדי, אוהד ירושלים שרוף שלא היה מסוגל להבין מה אני עושה בבאלגן הזה, שום דבר חריג לא קרה ונפרדנו בברכת שבת שלום הדדית ולהתראות בשנה (סיבוב) הבא בירושלים.
הקהל הססגוני של קטמון (צילום: לירן דורף)
מסקנה אישית שלי: על מנת שרמת הכדורגל תשתפר יש להתחיל בבתי הספר, דרך מחלקות הנוער, הליגות הנמוכות, ועד הליגות הכירות והנבחרות. התקנים חייבים שידרוג וגם רמת הניהול והעסקנות. יש לשפר את תרבות הספורט. באנגליה, בגמר גביע לבתי ספר תיכון, איצטדיון וומבלי מתמלא כולו בצופים נלהבים. במשחק מכריע במסגרת קדם גביע אירופה לנבחרות הצעירות, יושבים במגרש הנפלא בנס ציונה 1,500 צופים בקושי, וגם הם על פי רוב בני משפחה ומקורבים. וזה בעצם אומר הכול.
