מחיר הסנטימנט

חיים ברעם, הפרשן הבכיר, בטור מיוחד לאתר גולר על האיחוד הקרב ובא בין הפועל ירושלים אהבתו מלפני קום המדינה ועד קום קטמון שהוא אוהד עכשיו. טור מעניין של פרשן בכיר שבמבטא את כאבו ומשתף את קוראי גולר1 במחשבות של האיחוד. שווה לקרוא...

  • על ידי: חיים ברעם
  • 20-05-2013
  • 13:59

האיחוד המתקרב (?) בין שתי הקבוצות האדומות בירושלים הוא בשורה גדולה לכל מי שחלם במשך שנים רבות על החייאתה של החלופה לבית"ר בעירנו. יריבוּת עירונית אמיתית בין הצהובים לבין האדומים בירושלים תפיח רוח חיים בכדורגל המקומי ואולי אף תחזיר את השיחות הערות ואת הוויכוחים למרכז עירנו המשמים. אני מודה שמתי המעט שנשארו עם קבוצת הפועל הישנה הם יקרים ללבי ושהניתוק מהם הוא קשה מבחינה רגשית. רבים מאוהדי קטמון מתחלחלים מעצם המחשבה על דרבי בינינו לבין הפועל, והפעילים שבהם מנסים למנוע אותו כמעט בכל מחיר. אני אוהד הפועל עוד מלפני הקמת המדינה, וטבעי הדבר שאתמוך באיחוד, חרף התערבותו התקיפה מדי לטעמי של ראש העירייה ניר ברקת. את כל השיחות, המגעים, הדיונים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אנשי הפועל הישנה, מדריך הרגש. אחרי שיותר מתשעים אחוז מכלל האוהדים האדומים הצטרפו לקטמון ופוקדים בהמוניהם את משחקי הבית שלנו, הקרב על הזהות ועל המהות כבר הוכרע, ועתה מדובר אך ורק על המחיר. 
  

הקהל הגדול של קטמון, האם הם יכולים להיות חלופה לבית"ר? (צילום: גיא חזקיהו)

 

בקרב אוהדי קטמון פועלת קבוצה של אנשים צעירים שפשוט מתגעגעים למותג הישן ובעצם מקבלים את הגִרסה שאם אנחנו רוצים להמשיך את מורשת 1973 (הזכייה בגביע המדינה) עלינו לרוץ לזרועות העסקנים החדשים של הפועל, גם אם מאחוריהם מסתתרים כמה מהישנים, שמהם ברחנו למפעל הגדול ששמו קטמון. עניין הגעגועים לעבר הוא סבוך, חרף הכנות והאותנטיות שלהם. אישית, יש לי נוסטלגיה חריפה לעבר הרחוק, לקבוצה של אלי בן-רימוז', צבי סינגל, עלי עותמן וליאון אזולאי, אבל השנים שחלפו מאז שהכדורגל הירושלמי התמקם באצטדיון טדי (1992) ועד הקמת קטמון היו בעיקר סיוט מתמשך. לטדי הלכתי כמי שכפאו שד ובלבד שלא ילעיזו שגם אני מאסתי בהפועל ירושלים. במוצאי שבת, אחרי האסיפה שלנו, ניגש אלי אוהד ותיק ומסור, אחד מהמעטים שהמשיך לפקוד את משחקי שתי הקבוצות גם אחרי הפילוג. הוא נמנה עם מאות האוהדים שההנהלה הישנה השאירה מחוץ לאצטדיון לפני שמונה שנים כיוון שאחד העסקנים שכח להזמין סדרנים או משהו דומה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל לגבי אוהדים רבים, בתוכם רוב מייסדי קטמון. לכן גם תומכי האיחוד, שנהנו במשך שש שנים מהניהול הנפלא של אורי שרצקי המושמץ, חוששים מצלו של העבר.

 

כששיחקנו בליגה ב ו ג', הגיעו משפחות וילדים. האם כשיגיע האיחוד אווירת התככים לא תחזור? (צילום: גיא חזקיהו)


יש לנו חשש נוסף: בשנים האחרונות, גם כאשר שיחקנו בליגה ג' ובליגה ב', התלקטו אל דגלנו אוהדים רבים שלא הכירו את הפועל ירושלים ההיסטורית. האווירה הנהדרת ביציעי קטמון משכה משפחות רבות, מבוגרים, צעירים וילדים. אם תחזור אווירת התככים הישנה ותחוסל הדמוקרטיה המשוחררת, מרוממת הרוח, ששררה בקטמון, האוהדים החדשים פשוט לא יגיעו למשחקי הקבוצה המאוחדת. לכן מוטב לשמור גם על השם קטמון, שבו מקופלים גם זיכרונות ישנים על המגרש שלנו ברחוב רחל אמנו, בדרום ירושלים. עצם ההתעקשות למחוק את השם מעוררת חשד שהמפעל שהקמנו הוא מוקצה מחמת מיאוס לגבי השותפים החדשים-ישנים. אבל אוהד כמוני, שרץ אחרי הפועל לכל מקום עוד בשנות החמישים, מסרב לוותר על גאוותו הרבה גם על מה שחוללנו בכדורגל הירושלמי בשש השנים האחרונות. השם הוא אולי לא תנאי בל-יעבור, אבל רוח קטמון היא חיונית לגיוס אוהדים חדשים ולשמירה על הקיימים.
 

אוהדי הפועל בהמוניהם." הרצון לשבת בלב שלם ובאחווה אמיתי עם אחינו האדומים"(צילום: שיר תמר וליהי אלבו)

 

הזיקה להפועל קיימת בשתי האגודות, ושתיהן נקיות מגזענות. זהו מכנה משותף יפה ומבטיח רבות לעתיד. עם זאת, מאות בעלי המניות שלנו הם לא אנשים עשירים, ורובם הגדול מתפרנס מעבודה כשכירים או מפנסיות די דלות. אם קיימת אג'נדה נסתרת, שמאחוריה מקננים גם ספרי חשבונות עלומים שמהווים חבית ללא תחתית, אז לא נוכל וגם לא נרצה לכתף את המשא הכבד הזה.
האחדות היא חשובה, בתנאי שתשרור שקיפות מוחלטת במגעים לקראתה. מניסיון אני יכול לקבוע כאן בוודאות, שאפשר להתגעגע לשנת 1973 ולאחים בנבנישתי ולרחמים חנוני ואפילו למישל דיין, גם במסגרת הרעננה והאידיאליסטית שהקמנו בהפועל קטמון ירושלים. השאיפה לאיחוד נובעת לאו דווקא מהסנטימנט לימים העתיקים ההם, שבעקבותיהם פקדו אותנו ימים קשים ומרים, אלא מהרצון לשבת בלב שלם ובאחווה אמיתית עם אחינו האדומים שלא הצטרפו לקטמון. אם המחיר הוא שפוי, אז גם האחדות תהיה מלאה. זוהי הנוסחה ואין בלתה.
 

הוסף תגובה
תגובות