לא מזמן כתבתי באחת הכתבות שמשחקי אימון הם לא אינדיקציה לליגה, ואת האמת, שום דבר לא השתנה מאז אותה כתבה. אם להיות כנים, רוב החיצים הופנו ליפו, אבל לא רק היא מדשדשת במשחקי האימון, אלא רוב קבוצות הצמרת. ההבדל בין קבוצות כמו קריית גת, אזור, כפר קאסם וקריית מלאכי לבין יפו, הוא שהציפיות בקבצות הללו נבנו תוך כדי תנועה בקיץ האחרון וגם משחק אימון גרוע לא יעצור את סחף ההתלהבות שלהן. ביפו, רף הציפיות נבנה במשך השנים, ולעולם לא יירד.

 

ולעובדות: אחד עשר משחקי אימון, חמישה הפסדים, שלוש תוצאות תיקו, שלושה ניצחונות, הפרש שערים שלילי של 19-11. התוצאות לא חשובות כאן, אבל היכולת, אוי ליכולת. עומר פרץ שהגיע כרכש הבכיר שיחק רק שני משחקים ולמעשה נעדר ברוב ההכנה, כמו גם גיא יצחק שהגיע בקול תרועה רמה. מאיר דרעי שב כעת מפציעה ונראה כמו נקודת אור, אך גם הוא נע בין המגרש לחדר הטיפולים. רועי הררי לא מזכיר את היכולת שלו מהשנים האחרונות, הקישור האחורי רך, ושני הבלמים נהדרים,אבל חסר ביניהם תיאום. לאלמוג בוזגלו לא נמצא מחליף ראוי ואולי הבעיה הגדולה ביותר של יפו: פליקר פשוט לא פוגע, עם שער אחד בפנדל מ-11 משחקים לא הולכים למכולת, וגם לא מביאים חלוץ בכיר מבת ים.

 

בשלב מסויים בהכנה הבינו ביפו שיהיה נורא קשה העונה להתמודד עם הקבוצות שהשקיעו כספים גדולים או נבנו בצורה נכונה, עם שחקני ליגה א' מוכחים ומנוסים, כמו אזור, כפר קאסם, שעריים, מלאכי וקריית גת האימתנית. בניסיון נואש לשמור על הרמה, ניסו להחתים בקבוצה את ארנון טמיר, אך לבסוף המו"מ לא צלח, וכמוהו מספר שחקנים נוספים.

 

וזה לא שהסגל גרוע. ליפו הגיעו שחקני ליגה טובים, שסובלים מחוסר ביטחון וככל שהזמן עובר המשקולות ברגליים מכבידות יותר ויותר. בקבוצה מנסים להוריד את רף הציפיות, זאת לאחר שהבינו שלכל היותר ילחמו על מקום בפלייאוף ומשם ינסו להפתיע. 

 

אוהדי יפו. הקבוצה צריכה אותם יותר מתמיד (צילום: אביחי חיים)

 

קבוצות כמו מרמורק, אילת, נס ציונה (עם הנוער) וכפר שלם הפגינו עליונות מוחלטת על קביליו, והתירוץ של משחקי אימון לא יכול לתפוס בסיטואציה הזו, כאשר היא משחקת מול קבוצות שיתמודדו מולה באותה הליגה, והן פשוט נראות מוכנות ורעבות יותר.

 

שחקנים מספרים שמחנה האימון מאוד עזר להם בעיקר מבחינה מנטלית והקבוצה יותר התגבשה חברתית, אך זה עדיין לא מקרין על כר הדשא. הקצב באימונים גבוה והשחקנים עובדים קשה מאוד עם הצוות המקצועי ועם מאמן הכושר, ואין הסבר ליכולת הפושרת של הקבוצה מלבד חוסר ביטחון.

 

ואם מישהו חושב שזה הולך להשתנות בליגה, מבט מהיר על הסגל שאמור לפתוח את העונה לא מבשר טובות: מאור מרציאנו יעדר שני משחקים, זכר להרחקה מהעונה שעברה, חגי יצחק ועומר פרץ כאמור לא באים בחשבון בכלל לפחות בארבעת המחזורים הראשונים, אליהם ניתן להוסיף את סולי צמח שעוד לא חזר לעצמו וכנראה צריך את האנדרנלין של הליגה בכדי להפיק ממנו את המירב, חי אטיאס שרק הגיע, וגיא שוסט שלבטח ייתן ערך מוסף בבוא העת, אך לא נמצא בכושר לשחק 90 דקות. אלון רבינוביץ הוא נקודת האור היחידה כרגע ביפו, וצפוי גם להוביל את הקבוצה במהלך העונה, אך הוא לא יכול לבד. 

 

שחקני יפו מתפללים. גם עזרה מבורא עולם לא תזיק (צילום: אביחי חיים)

 

זדה מבין את המצב העגום ומנסה לשדר אופטימיות לשחקנים, ותוך כדי גם מנסה להרגיע את המערכת, אבל גם הוא בתוך תוכו יודע שזה לא המצב לו הוא פילל כאשר עשה את המהפכה הגדולה בתחילת הפגרה, וגם הוא מודאג מהמחץ של יפו, שפשוט מתקשה להבקיע.

 

כרגע, יש בליגה לפחות שמונה קבוצות שטובות מיפו עם הסגל הנוכחי, ואם לומר את האמת, המזל הגדול של הקבוצה הוא שבמחזורי הפתיחה היא תפגוש את עמישב פ"ת, כפר שלם (קשה מאוד), בית"ר כפ"ס ואת שתי העולות מחנה יהודה ובאר יעקב, שלבטח לא יעשו חיים קלים ליפו, אך זה עדיף מלפגוש את אזור, קריית גת ושתי הרחובותיות בחוץ לדוגמא.

 

השנים לימדו את יפו שפתיחת העונה נמצאת תמיד בעוכריה של הקבוצה, כאשר בישורת האחרונה תמיד היא מציגה יכולת מרהיבה ומדביקה את קבוצות הצמרת, אך חסרה את הגרוש ללירה. ליפו אין את סוללת הכוכבים של קריית גת, או את ההתקפה האימתנית והניסיון שיש לאזור, אפילו לא את הרוח הגבית של שעריים ולא את הביטחון העצמי של כפר קאסם. אבל כולם יודעים שאת הרוח הבולגרית קשה לשבור, ושני ניצחונות בפתיחה, בנוסף לחזרתם לכושר של השחקנים החשובים, צבירת ביטחון והסרת המשקולות מרגלי השחקנים, חיבור מחדש לקהל ורוח גבית מההנהלה יכולים לתת ליפו דחיפה אדירה ולהפוך את הקיץ הזה לזיכרון ישן במחלקה הלימבית של המוח. תסריט כזה אפשרי, ובהחלט יכול להיות שבקיץ הבא שוב יבצעו ביפו מסע רכש מטורף, הפעם במטרה לתקוע יתד בליגה הלאומית. הכל תלוי בפתיחה.