זר לו היה עובר בצהרי יום שישי בכביש המוביל לבית מלון לאונרדו שבאילת היה מייד חושב שמאות דגי זהב ברחו מים סוף וצוהלים ברחובות העיר. אז זהו,שלא. גילוי נאות : אני נתי יחיא ואני מהאצולה.
אחחח איזה סוף שבוע חלומי עבר עלינו באילת. וכשאני אומר עלינו אני מתכוון לכל בני האצולה המרמורקית מטף ועד זקן, נשים, גברים ,ילדים ,ילדות נערים, נערות-כולם כמשפחה אחת באנו לחגוג את כיבוש אום רשרש בפעם השניה. מלון לאונרדו התמלא בחווית המרמורקיאדה כשקיבל את פנינו בשלט – ברוכים הבאים הפועל מרמורק. עוד נדבך לעונה המושלמת הזאת הוא ממש חזון אחרית הימים - כל התימנים יצאו לנופש והאוהד השרוף אילן סגל האשכנזי נשאר לשמור על השכונה.
זה התחיל בחמישי בצהריים כאשר טיפין טיפין זורמים להם מרחובות כל החברים ממרומי הטבלה כשהראשון שבהם הוא אדריכל נופשון הנצחון – האחד והיחיד – האיש בעל חמשת פרצופי השיח'ר והטילל: אורן רונן גונן אוראל הגבוה טורס מרגלית.
הבלונים והשלט המפורסם (צילום: פייסבוק)
ככה בנונשלנטיות התחיל המלון להצבע באדום כשגולת הכותרת היא המשחק למחרת בין קבוצתנו האהובה לבין בני אילת המקומית. לאחר ארוחת הערב בין בירה לבירה, בין לעיסת גת לסיגריה בחוץ, קצת שירים, קצת טרום חגיגות, קריוקי של זמרי השכונה הקדושה שמחחמים מנועים לקראת המשחק למחרת בתקווה לחפלת ענק בערב שבת כשיהודה הקיסרי יפליא בפריטותיו על הגיטרה.
את האמת, אני כותב את זה ועדיין באופוריה, לא יכול היה להיות יותר מושלם מכך ששכונה שלמה נמצאת באותו בית מלון ולאן שלא תזיז את העין תראה פרצוף מחייך שאתה מכיר כבר שנים. אפילו השיניים כל כך לבנות ויפות שאתה חושב שאתה בחלום של איזה דוקטור שכונתי ורק החצוצרה שלו מעירה אותך מידיי פעם.
בוקר של שישי - ה-ב-ו-ק-ר ואני לאחר כמה שעות שינה מצומצמות בעקבות משחק טקסס לילי, מתעוררים לארוחת בוקר והטילל מתחיל לתת אותותיו, ההתרגשות מתחילה לערבב את הבטן ואתה רואה את זה בכל אחד ואחת מהאצילים סביבך ורק יעקב חנדלי האגדי ממשיך את הסיפורים מהלילה לכל אוזן פנויה בשטח. שעה לפני המשחק ומתגבשת השיירה שבשירה והנפת דגלים צועדים כעשר דקות למגרש כ-ו-ל-ם, פשוט מחזה מרגש ומדהים.
אוהדי מרמורק מחוץ לשער המלון. ילדים נשים וטף (צילום: פייסבוק)
ואנחנו במגרש - קצת שרירים של המאבטחים שמידיי פעם עוצרים את התהלוכה פנימה אבל לאט לאט הכל הסתדר. כולם בפנים ופתאום המשפט שאני אוהב להשתמש בו מהדהד שוב באוזניי: "תראו מי פה תתעלפו".
אייל גולן שחקן העבר ואציל מקומי מגיע יחד עם זוגתו לצפות בקבוצה של המדינה כולו חיוכים ומכין את הפלאפון לסרטונים. המשחק מתחיל , שירה אדירה , עידוד קולני בהנהגת אחיקם עותמי היו"ר הבלתי נגמר בגיבוי חבר הזמרים המקומי שביניהם ערן יחיא שלקח פיקוד בשלב מסויים ובשירי הבלה שכונתית גרם אפילו לאייל להתגלגל מצחוק ולצלם סרטוני מזכרת וכל זאת כשברקע הנוף של השכונה ממול.
אחת אפס לאילת – אויי לא , שער ראשון אחרי 930 שסופג טום 'החתול, שב איתי בלול' גלברט- השוער האגדי שלנו. לא נורא אני אומר לעצמי, אנחנו ננצח, שטויות, אנחנו הכי טובים ואופס, לא עוברות להן שלוש דקות והבלם האילתי בועט באדמה ומעיף קצת חול לאוויר, או שבכלל היה פשוט בהלם מהיופי הפראי שראה מול עיניו: עידן חג'ג', האיש ועיני הברק שחולה על הברדק מחייך את חיוכו האלוהי לשוערה של אילת ושואלו: כמה ? השוער בהלם מסתכל ושואל : מה כמה ? עזוב אותנו בחייאת רבאק מסנן עידן ורץ לחגוג עם הצבא האדום: 1:1 שנותן קצת שקט.
אוהדי מרמורק. צבעו את היציע באדום (צילום: פייסבוק)
אני עולה ליציע לשבת לצד חברי דורון, ובדרך מקבל נשיקה מאבא של אביחי ממן הקשר האחורי הכי טוב בליגה, ומתיישב בין דורון לבין אבא של פרדי ציון הבלם התגליתי.
מחצית שניה ושיריו של איילה טל ברקע לא מפסיקים לרגע שנדמה כאילו המגאפון יודע את כל המילים לבד. הרוח איתם עכשיו , הם יודעים לנהל את עצמם עם התנאים האלו ואילת מתחילה להפחיד אותי, מקום אחרון? וואלה המשחק הכי קשה שלנו, אבל אני בשלי – אנחנו הכי טובים, יהיה בסדר .
אני נזכר בבלונים שהופרחו לאוויר בתחילת המשחק, אני מעביר בראש את כל הצבע והיצירתיות שיש בין אנשינו המדהימים ויודע שיהיה בסדר. לידי לא מפסיק לשיר ולצרוח ילד קטן ומתוק, אני מסתכל על אביו של פרדי והוא מחייך ואומר לי: "זה הבן שלי, האח הקטן של פרדי, הוא אוהד שרוף עכשיו". כולם שרים הבלה והילד צועק: "הפעלה!"
אני מסביר לו: "הבלה, הבלה, לא הפעלה!", הוא מחזיר לי מבט משתומם של: "מה אתה רוצה ממני?", הוא ממשיך בשלו: "הפעלה, הפעלה, הפעלה".
פתאום שחר חדש במגרש, כן אלירן נווו, אח איזה פס למוטי שלנו, המלכה הכי יפה באצולה, טאצ' עדין ומדוייק ו – 2:1 לנו, ההבלה מתחילה, המתח קצת מתפוגג , אחיקם משתגע על המגאפון, אני פוחד עליו אבל סומך שהוא יהיה בסדר כשהוא שולח לי מבט של : שתוק!
מנוחת הלוחם. אחיקם עותמי (צילום: ימית עותמי)
אני מחייך וממשיך לצפות בהחמצות מסמרות השיער שלנו בין השליטה האופטית של האילתים לבין שריקת הסיום. נגמר! איזה כיף –כולם בטירוף רצח בעיניים, הדגל האדום מונף אל השמיים והחגיגות על הדשא בשיתוף היציע עם השחקנים היפים שלנו.
השירה , הביחד, החברות, האהבה שמנצחת – קשה לתאר במילים את ההרגשה הזאת כשההדרן היה השיירה הארוכה למלון בשירת הזאפה התימנית למול המקומיים שלא מפסיקים להתפעל ולצלם.
החגיגות נמשכו אל תוך הלילה כשהגאון חננאל מפליא בריקוד בין כל שחקניו האצילים שלא הפסיקו לרקוד ולשיר כשאפילו הפנתר הוורוד והצנוע המאמן בנודיס לא נשאר אדיש אל מול התרוממות הנפש ושמחת בית האצולה. מה שהיה במועדון הריקודים המעורבים אוהדים-שחקנים, בתוך הלילה שגם שם נדלק השלט: ערב טוב הפועל מרמורק, נספר לכם כבר בפרק הבא..
כשהגעתי הביתה חשבתי לעצמי: תאר לך שלא היינו מנצחים, מה היה קורה?, הרי כל הסופ"ש החלומי הזה תוכנן בכזה דיוק כדי להתאים אותו לנצחון ותאמת לא הייתי רוצה תוצאה אחרת. 1:2 קשה , מתוק, שהושג בשיניים רק העצים את כל החוויה.
אז בשם הבן חנן האב אלכסנדר ורוח ההבלה שיהיה שבוע נפלא לכולנו וכן, אני עדיין אוהב את שירה של חנה סנש: שלא יגמר לעולם.
צפו בתקציר המשחק מול אילת
