יום שישי בצהריים, שעות השיא של כל חובב ליגות נמוכות באשר הוא. אלו הן השעות שבהן הדברים המרגשים ביותר מתרחשים, מתחת לרדאר של התקשורת הארצית, אי שם במקומות הנידחים ביותר, איפה שסיפורים גדולים מתרחשים.

 

לפני שנה הפועל קטמון הייתה חלק מאותן ליגות, וסיפורה המרגש הפך למיתוס. קבוצת אוהדים שהתנתקה מהדיקטטורה של הפועל ירושלים המיתולוגית, שכנגד כל הסיכויים קמה מעפר ודילגה ליגה אחר ליגה, עם ניהול תקין ואוהדים תומכים, עד שהשיגה את המטרה: העפלה לליגה הלאומית.

 

כל בר דעת יודע שמועדון אוהדים, כשמו כן הוא, של האוהדים. אוהד, כידוע, ואוהד ישראלי בפרט, הוא אדם שרוצה הצלחות, ואם אפשר אז שיגיעו מהר ובקלות. בכל זאת, יהודים טובים. קטמון הוא מועדון שמושתת על הצלחות, וירידת הליגה המסתמנת יכולה להיות שירת הברבור של הקטמונים, שאיש לא יודע איך יתאוששו מהמפלה.

 

חגיגות בטבריה. החגיגות האמיתיות עוד לא החלו (באדיבות אתר ONE)

 

אבל זה לא היום להתעסק במועדון הירושלמי, הסיפור האמיתי כאן הוא עירוני טבריה, הקבוצה המרגשת שצלחה את הפלייאוף כדי להגיע לצמד המפגשים מול קבוצה מהלאומית. 22 שנה חיכו בכנרת ליום שבו הקבוצה שלהם תחזור אל המפה. אין ספור משחקים במגרשים שהיו בקלות יכולים להכיל גם רפת של פרות, צרות כלכליות, פרובוקציות, ומה לא עבר על עירוני טבריה, שרחוקה כעת 90 דקות מלעשות היסטוריה.

 

זה התחיל לא טוב, בלשון המעטה. הקבוצה איבדה נקודות ובאחת השיחות שערכתי עם שחקן בקבוצה בתחילת העונה הוא אמר שלא לייחוס: "אנחנו יורדים ליגה". ובכן, נסתרות הן דרכי האל, ובמקום לרדת ליגה, עירוני טבריה היא למעשה הקבוצה שהורידה השנה שלוש קבוצות. הם נתנו את הנוקאאוט הסופי לעראבה, שלחו את הפועל דליה למבחנים שבסופם הם ירדו עם 0:4 מוחץ, וכעת הם מורידים את קטמון בחזרה לליגה א'. ומי עולה? לא קשה לנחש.

 

למרות שכולם מתקשים להאמין ל"סנסציה" שחוללה עירוני טבריה, אותי הקבוצה המרגשת של מוריס אוזן ממש לא הפתיעה. למה? בגלל הסיפור הבא. בסוף המשחק אחד מאוהדי קטמון שלח הודעה לשלום עקיבא, אחד מהשותפים לעונת העלייה אשתקד, ובה כתב: "מאוד ריגשת אותי כשהתראיינת בסיום, עצוב לי מאוד לראות שהשחקן שהכי אוהב את קטמון במגרש, משחק אצל היריבה". הצניעות, הווינריות והאמונה ניצחו את המשחק הזה עבור טבריה, בקטמון אין אף אחת מהתכונות האלה.

 

שחקני קטמון. לא ראויים לחולצה (באדיבות אתר ONE)

 

נכון, שי אהרון הוא סמל אמיתי ואחד החלוצים הגדולים שידע כר הדשא של טדי, אך זמנו תם לדעתי, ועדיף שייקח את תפקיד המנג'ר ויעשה כל שביכולותו כדי לזרז את האיחוד בין שני המועדונים, שחייבים קבוצה אחת חזקה. השחקנים של קטמון לא היו מספיק טובים ללאומית, הם לא ראויים ללאומית, והם לא יהיו בלאומית.

 

כששלום עקיבא ניגש לעמדת הראיונות בסיום המשחק ואמר שכואב לו על קטמון ושאינו יכול לשמוח, אני בטוח שהוא לא שיקר. אך מנגד, אני גם בטוח שבתוך תוכו מסתתרת ציפור קטנה שלוחשת: "הראתי לכם, ועוד איך הראתי לכם". כזכור, קטמון לא רצו שעקיבא ימשיך בגלל סיבות כאלה ואחרות, ואתמול הוא דיפדף את ההגנה האדומה (והאיטית להחריד) ועשה ככל העולה על רוחו ומה שיותר עצוב, הוא שלקטמון אי אפילו שחקן אחד שמתקרב לרמה שלו. בשנה הבאה עקיבא יהיה בלאומית, קטמון בליגה א', איך שגלגל מסתובב לו.

 

מוריס אוזן. מנהיג חבורה של גברים (באדיבות אתר ONE)

 

טבריה הגיעה לשיא בזכות. אחת הקלישאות השנואות עליי היא "חבורה של גברים", אבל אין דרך טובה מזו כדי לתאר את הקבוצה של מוריס אוזן, שאולי מתאמנים אימון פחות בשבוע מקטמון, לא משחקים באחד האצטדיונים החדישים בעיר ולקהל שלהם אין 30 שירים בלחן עממי, אבל יש להם את עדי תדמור, שליו ברוור, טל מכלוף, מאור סיסו, מתן פלג, כפיר בן דוד, לידור לינדר, עמית דהן, אריאל לזמי, שלום עקיבא ולירון אלימלך. כשלכולם תכונה משותפת, לב ענק.

 

אחד השחקנים של טבריה אמר לי אתמול שגם ב-0:2 הם חשבו ש-2:2 תהיה תוצאה טובה, ומקסימום יעיפו כדורים לכנרת כשיגיעו לגומלין ואולי יעשו סנסציה. טבריה עולה ליגה בזכות ובראש מורם, לא קיבלה הנחות מאיש, פירקה את קטמון במבצרה והפכה את החלום למציאות. הקבוצה התוססת של מוריס אוזן בעטה ב-11 האנמיים של ברבש עם נוקאאוט אדיר, שלקח את טבריה לליגה הלאומית. מי היה מאמין?!