לא חייב להיות רע בחדרה

כל אחד זוכר את משחק הכדורגל הראשון שלו. אתה מגיע למגרש בתור ילד, עיניים של ילד קטן שמתלהב מדבר שהוא כל-כך אוהב. כמה חבל שהמצב הזה לא אפשרי בעיר שבה נולדת וגדלת.

כל אחד זוכר את משחק הכדורגל הראשון שלו. אתה מגיע למגרש בתור ילד, מוקף באנשים בחולצות צבעוניות, חלקם בלי חולצות, ההתרגשות, הרעש, השירים, האוהדים. אבא שלך או הדוד או אחיך הגדול מסתכל על הדשא בעיניים שבחיים לא ראית, עיניים של ילד קטן שמתלהב מדבר שהוא כל-כך אוהב. כמה חבל שהמצב הזה לא אפשרי בעיר שבה נולדת וגדלת.

כבר שנים ארוכות שבחדרה מנסים לבנות מועדון והבעיה תמיד מסתכמת בכסף. יש יכולת, יש תוצאות ויש גם הזדמנויות, אבל פעם אחר פעם הקבוצה נחסמת, משחררת שחקנים, מוותרת על התענוג של הליגה הלאומית לעיר, רק כי ההוצאות הכספיות הן יקרות מידי. אם זה לא מספיק, השנה עיריית חדרה החליטה לתקוע עוד מסמר בגלגלים של הכדורגל בעיר ובהחלטות שונות ומשונות הגבילה מאוד את תמיכתה במועדוני הכדורגל בעיר, רגע לפני שהכל נראה על סף קריסה, אולי הגיע הזמן לנסות כמה דברים כדי אולי, להציל חלקה טובה מהמשחק שאנחנו כל כך אוהבים ולהשאיר אותו גם בחדרה.

א. איחוד

לפני שאוהדי אולגה וחדרה ייגשו לטוקבק לקלל, צריכים להבין את התמונה. מה נורא יותר, שהקבוצות יתאחדו או ששתיהן יתפרקו? אולי שישחקו בליגה ג'? אולי ששחקנים ירצו להפסיק להגיע בגלל שאין משכורות? צריכים להבין – העירייה לא מסוגלת או לא רוצה לתמוך בשתי קבוצות כדורגל בעיר, לא מעט פעמים נאמרו אמירות שבמידה ותהיה קבוצה אחת, מבחינת העירייה ישקיעו יותר כי היא תייצג את כל העיר והכסף לשתי הקבוצות, ינתקז למקום אחד בלבד. יותר כסף מוביל לכך שיותר סיכוי שהקבוצה תחיה חיים ספורטיביים ובריאים.

ב. מקומיים בלבד

אם בחדרה לא מתכוונים לעלות לליגה הלאומית בזמן הקרוב (וקבוצה שלא מסוגלת להחזיק ליגה א', שלא יחלמו על לאומית אפילו), אז צריכים להתחיל לבנות קבוצה עם חוקים שיבריאו את המועדון ואת הקשר עם הקהל. הדבר הראשון והבסיסי זה להיפטר משחקנים שגרים רחוק, שבאים מחוץ למועדון. ברגע שאין יומרות להגיע לחלק העליון, אפשר להתבסס על שחקני בית בלבד ולתפוס מקום טוב באמצע הטבלה. אם חדרה ואולגה יתאחדו וייקחו מתוכם רק את שחקני הבית של הקבוצות, אפשר להרכיב קבוצה מעולה בהדרכה נכונה. לשחק עם מקומיים בלבד זה אומר להיפטר ממשכורות גדולות יותר, משכר על נסיעות והשכרת דירות לשחקנים שצריכים להגיע לאימונים בחדרה, זה אומר נאמנות גדולה למועדון, יותר קהל למשחקים – כי כל מי שחבר ומכיר את השחקנים יבוא וככה יווצר בסיס של קהל גדול יותר. יש מספר שחקנים חדרתיים שמסתובבים להם בליגות הנמוכות בקבוצות אחרות ושווה לנסות ולהחזיר אותם.

חן ראובן, חדרתי מוכשר שעקב חוסר יציבות במועדון משחק בקבוצות אחרות. (רמי גרידיש)

ג. יצירת זהות מועדונית

בדומה למה שקורה במקומות אחרים, המבוגרים בשחקני הבית שמתאימים לאימון ילדים ונוער, חייבים להשתלב בתפקיד בתוך המועדון. הדבר ייצור זהות לילדים שמשחקים בקבוצה וירצו להיות כמו המאמנים שלהם, ילדים שיבואו למשחקים כדי לעודד את המאמן שלהם ויבינו מתוך זה כמה כל המועדון הוא בעצם משפחה אחת גדולה. ילדים שיגדלו וירצו להיות טובים כדי בין היתר, להגיע לשחק בקבוצה שמייצגת את העיר. מעבר לכך, יציבות תעסוקתית שכזאת לשחקנים תקצץ עלויות למועדון. במקום לשלם כסף למאמנים, הדבר ישולב יחד עם החוזה של השחקנים שיוכלו להתעסק בכדורגל בלבד, בין אם משחק ובין אם אימון ולהשתכר בכבוד. ברגע שכל עבודתם תסתכם במועדון, המחויבות תעלה והמועדון חוסך כסף לגורמים זרים.

ד. משקיעים

כדי להפוך את קבוצת הכדורגל שתייצג את חדרה למקום ששווה להשקיע בו, חייבים לחשוב על ייחודיות למועדון, משהו שיגרור תשומת לב מספונסרים או משקיעים, הרעיון הוא לאמץ ערך בסיסי ולבנות עליו תשתית פירסומית והתנהגותית. ברגע שלמועדון יש זהות מקומית והוא מתנהל בצורה נכונה, הן על המגרש והן מבחינה שיווקית, אפשר להשיג משקיעים שיטפחו אותו. כמובן, שבכך שהקהל יגדל ויגיעו יותר אוהדים, יהיה הרבה יותר קל למצוא ספונסרים.

סתיו שחם, המועדון שיקום בחדרה, צריך ללמוד מהמהלכים שהוא עשה לכפר סבא. (ירדי אועמי)

ה. חשיבה עסקית

"מועדון כדורגל צריך להתנהל כמו חברת הייטק", את הדברים האלה אמר סתיו שחם, בעלי הפועל כפר סבא שלקח קבוצה מפורקת בליגה א' שכל מה שהיה לה זה שם מוכר והחזיר אותה ללאומית. המועדון שיקום בחדרה (בהנחה שיהיה איחוד), חייב להתנהל כמו חברת הייטק. תיכנון כלכלי נכון, חיזוק הקשר עם הקהל, בניית מודל עסקי מול הקהל. למשחקים אסור בתכלית האיסור לגבות יותר מ10-15 ₪ לכניסה. ברגע שהמחיר עוד עד 15 שקלים, המחיר עוד סביר לכיס של אנשים שיבואו לצפות במשחק פעם בשבועיים, אבל שום קבוצה בליגה א' לא צריכה לגבות בכניסה יותר מהמחיר הזה. בטח שלא 30 שקלים כמו שנוהגות חלק מהקבוצות.

בנימה אופטימית, נקווה לשינוי שאולי, מתישהו, יגיע. עד אז, נחזיק אצבעות.