"לדעתי, בית הדין עושה את המיטב במסגרת המגבלות הקשות המוטלות עליו מאופן פעילותו. פעילותו הגונה ולרוב גם הוגנת", כך מספר רביב ספיר על פעילות בית הדין. מהי פעילותו? ביה"ד מתכנס מדי שבוע, בכדי לדון בעשרות המקרים המשמעתיים שלצערנו מובאים בפניו מידי שבוע. הוא מטפל בעבירות של שחקנים (במהלך המשחקים), או של פעילים (כנ"ל) אך גם של קהל.
ההתאחדות לכדורגל מפעילה מדי שבוע מערך אדיר של מאות משחקים, אשר מעורבים בהם עשרות אלפי שחקנים, מאות פעילים, מאות שופטים וכן, גם מאות אלפי צופים. כן כל שבוע מאות אלפי צופים, בכל המגרשים, בכל הליגות ובכל הגילאים וכמובן גם אלו שצופים מהבית. כדי לשלוט במערך זה, יש צורך באכיפה משמעתית ותקנונית. זו משימה לא פשוטה, כיוון שהיא חייבת למצוא מכנה משותף אחיד וישים, עבור ציבור עצום שאינו הומוגני, לא באופן הפעילות (מקצועני מול חובבני), לא בגיל המשתתפים וכמעט לא בשום פרמטר אחר.
הקהל של בית שאן-קהל גדול ומעודד. וכן ירבו קהלים כמוהו. (צילום: אביב עובדיה)
הבעיה אף מחמירה, כיוון שהיא נופלת על כתפיהם של מספר אנשים מעטים, שחייבים להספיק ולהכריע בכל התיקים של אותו השבוע, ללא קטיעת רצף הפעילות וענישה מיידית. אך כאן בדיוק, טמונה הבעיה הכאובה. לנתבעים כמעט ואין זמן להעלות את טיעוניהם, משהו בדומה למשפט תעבורה, שבו "השוטר תמיד צודק".
• אם לא כופרים באשמה לחלוטין, אין כמעט אפשרות להביא טיעון או הסבר. הרשעה וודאית והעונש קבוע מראש, תלוי כמובן בחומרת העבירה ובאיזו ליגה מדובר.
• אם כופרים באשמה, אך דו"ח השופט טוען אחרת, מה שקורה תמיד. התוצאה דומה, הרשעה וודאית.
לכן, אחוז ההרשעות מגיע לכמעט 100%. ונוצרת תחושה של אכזבה. אם נצא מנקודת ההנחה שאכן שחקנים ופעילים שמובאים לדיון משמעתי, על אירועים חריגים בשעת המשחקים, אכן אינם נקיים לחלוטין, לרוב, הציבור הרחב יקבל את הפסיקות בהבנה, גם אם לא בהסכמה מלאה. לכן לדעתי, אין הצדקה לתחושה השלילית הגורפת כנגדו. הבעיה האמיתית והכואבת, זו שגם מקוממת את הציבור ויוצרת את הדעה השלילית (המוצדקת) על בית הדין, נובעת מתפקידו להעמיד לדין ולהעניש מועדונים/קבוצות בגין התפרעות של קהל!.
לדעתי, אין זה תפקידו של בית הדין וגם לא של ההתאחדות לכדורגל. באופן נחרץ אומר שזהו תפקידה של המשטרה ובאחריותה המלאה.
המשטרה היא זו שקובעת את נהלי הביטחון והאבטחה, היא שקובעת את מספר הסדרנים וחמור מכך, את מספר השוטרים שיפעלו באירוע. כולם כמובן בתשלום ועל חשבון המועדונים. וכאשר יש התפרעות, מכל סוג, או כאשר מצליחים להחדיר אמצעי אמל"ח, כתוצאה ישירה מכשל בחגורת האבטחה שנמצאת באחריותה, עדיין מענישים את המועדונים.
במקרים רבים, קהל הפורעים רוצה להזיק במתכוון לבעלי המועדון ועדיין, האחריות מוטלת על המועדון.
כבעלים לשעבר, אציין שגם בראשון היה מספר קטן של אנשים שניסו להזיק בצורה שכזו, אך כיון שמדובר בקהל קטן באופן כללי שרובו המכריע אינו אלים, המזיקים טופלו ונוטרלו במהירות וביד קשה. זהו מצב בלתי נסבל ובלתי אפשרי, שגורם נזק כספי אדיר.
צריך להוציא את הטיפול וכמובן את הענישה במקרים שאינם קשורים ישירות לשחקנים ולפעילים, מידי בית הדין, שסמכותו משמעתית בלבד, בנושא זה, בית הדין נכשל בתפקידו באופן מוחלט. יש לטפל בבעיה זו בצורה לא שגרתית, מנגנון נפרד, "כח משימה" בשילוב עם המשטרה ועם בעלי הקבוצות, שתפקידו היחיד יהיה למגר את הבעיה, באמצעי ענישה פלילית ולא ענישה משמעתית.
אם לקשור את הטור לנושא משמעתי בוער מהשבוע האחרון, האם בית הדין פעל נכון בטיפול בהתפרעות ההמונית במשחק בין הפועל רמלה וחבל מודיעין?
אין לי נתונים מדויקים על האירוע עצמו, אך מהנתונים שפורסמו, זהו אחד המקרים הבודדים שמוכרים לי, לאורך עשרות שנים, שבית הדין לא התייחס לדו"ח השופט, שהיה לכאורה ברור ופסקני.
בית הדין העדיף להעניש את שני המועדונים במידה שווה, אולי כדי להעביר מסר שבמקרה של קטטה המונית, אין צד שאינו אשם.
לדעתי ואני מסייג בפעם נוספת, ללא שיש לי את הפרטים המדויקים, בית הדין שגה והעניש גם את הקורבן.
רביב ספיר, טור דעה על בתי הדין. (אביחי חיים)
