כשאין תרבות וספורט, אין תקציב ואין כדורגל
טור דעה: השנה, בשונה מתמיד, נקבעו שיאים שליליים חדשים. מכבי דליית אל כרמל, הפועל בית שאן ומועדון ספורט דימונה הם דוגמא כטיפה בים. ומי אשם? לדעתי, אלה היושבים במזגן – במשרד
ה-16 במאי, 2014, לא יישכח מזיכרוני אף פעם. הפועל 'קטמון' ירושלים אירחה את מכבי אום אל פאחם במסגרת המחזור ה־37 (פלייאוף תחתון) בליגה הלאומית. באום אל פאחם המתינו לרגע הזה, לסיים את העונה, את הסיוט הנורא. המשחק, אם מעניין אתכם לדעת, הסתיים בתוצאה 1:3 ל'קטמון'. אום אל פאחם התבזתה בליגה הלאומית. באותה שנה, היא סיימה את העונה עם אפס (!) ניצחונות, תוצאת תיקו אחת(!), ולא פחות מ־36 הפסדים. זאת ועוד, שמאזנה היה פשוט מבייש ובטח משפיל – בהתייחסות לקבוצה מהליגה הלאומית. היא כבשה 15 שערים בלבד (ממוצע של 0.40 שערים למשחק) וספגה 139 שערים (ממוצע של 3.75 שערים למשחק). שלא לדבר על כך שהקבוצה סיימה את העונה עם מינוס ארבע נקודות. ולמישהו היה אכפת, מלבד הכתבים שהתפעלו והסתכלו בבהלה? לא. תדפדפו לעונה הבאה שלהם, תבינו.
מוריס אוזן בנה קבוצה 'שלמה', אך שנה לאחר מכן היא התרסקה בליגה הלאומית... (שלמה אשר חיים)
בד־בבד, בסוף העונה, 'קטמון' ניגשה למבחנים, במסגרת הפלייאוף התחתון. במעמד ה"מכובד", פגשה את עירוני טבריה, קבוצתו של מוריס אוזן. הייתה זאת הקבוצה השלמה ביותר שידעה עירוני טבריה מאז הקמתה מחדש בעונת 2006/7. הטבריינים חוללו אז סנסציה, במלוא מובן המילה, זוג ניצחונות שהעלו אותה לליגה הלאומית. ובעונה לאחריה (14/15), אתם שואלים? טבריה ירדה בחזרה לליגה א', בלי לב ובטח שללא נשמה. לכולם הייתה ציפייה. אבל המציאות הייתה שונה. ללא אצטדיון ביתי (הנדידה לעפולה, כברבורים שחורים ללא תכלית), ללא שחקני חיזוק משמעותיים (עם כל הכבוד לדאטו קירקיטזה), טבריה נראתה כדבורה בקן השרקרקים.
העונה הזאת הייתה נוראית גם עבור מכבי אום אל פאחם שהזכרתי קודם לכן. ליגה א' צפון קברה אותה במקום האחרון, עם הפסדים שמזכירים לי 'כדורגל שכונתי', בדוגמאת 0:11, 0:13, 10:0 ועוד. תתפלאו, אפילו נכחתי באחד מהמשחקים. כן. הם הגיעו לעיר בית שאן. בשקט, בשקט, עלתה השמועה שחצי־שעה לפני המשחק, שחקני אום אל פאחם שאלו "היכן המגרש". תֹהוּ וָבֹהוּ. לא ידעתי האם לצחוק או לבכות. זה היה מביך, ולא רק מבחינתה של אום אל פאחם. זה מביך את הכדורגל הישראלי כולו, ללא יוצא דופן. הרי שליגה א' הינה הליגה השלישית בטיבה בארץ. למה אין שידור מהמשחקים המרכזיים? כיצד הצעירים, המשחקים באותן קבוצות, יבלטו; אם אין צופים בהם?
עונה עגומה עברה על מכבי דליית אל כרמל (חגאג רחאל)
הזיכרון עדיין בועט בי. ללא תקציבים מיועדים, קבועים וגבוהים הרבה יותר, בתוספת לתקציבי העיריות, שמלכתחילה מסתכמים בסכומים זעומים, לא נראה צמיחה. "גם בעוד 40 שנה...", כפי שהאיר את עינינו, ערן זהבי, בהתייחסותו לנבחרת ישראל, אי שם בספטמבר 2017, "...לא יקרה פה דבר". מכאן, הכאב שלי יוצא על העונה העגומה ביותר של הפועל בית שאן. שלא לדבר על מכבי דליית אל כרמל, מ.ס. דימונה. בתחילת העונה הייתה תקווה שבית שאן בדרך לרכישה, בדרך לימיה היפים – בליגה של הגדולות. ומאז? "אבק דרכים", כפי ששר אביתר בנאי ב"יפה כלבנה". כרגע, נדמה כי בית שאן ודימונה, האחת מליגה א' צפון והשנייה מהדרום, בדרך הבטוחה לליגה ב'. שתי קבוצות שיש להן מסורת, שיש להן שם ולפחות בדימונה, השקעה.
יש טענה לתקציבים, יש טענה לענף בבנייה, יש טענה לעשייה. ואני? אני רואה שקר אחד גדול לנגד עיניי. בושה, ביזיון, חרפה, כישלון. מה עשיתם כשהפועל מ.ס. כרמיאל/צפת התפרקה בעונת 15/16? השנייה אפילו לא השלימה שמונה משחקים באותה עונה. שמונה(!), לא פחות ולא יותר, מתוך 30, סך הכל. הפירוק הוא תוצר של מערכת פגומה, שכל מטרתה הוא לפגוע בחלשים. אז למה הליגה הזאת קיימת? למה ליגה א', ב' ו־ג' מתקיימות, אם אין להם משמעות? מה הטעם בכך?
אף פעם לא עניינה אותי מכבי תל־אביב בכדורגל, ובטח שלא בית"ר ירושלים. כבודם במקומם מונח, ללא ספק. העוגן התרבותי, בערים כמו טבריה, דימונה, בית־שאן, כרמיאל ועוד ערי פריפרייה רבות, נמצא בכדורגל שמחבר בין אוכלוסיות רבות. הכדורגל נותן תקווה. וכשאין יד שמאמינה בתקווה הזאת, הכל הופך לאפר. הכאב לא יחלוף עד שהמערכת תשנה את פניה ואת פני הכדורגל האזורי, המקומי, העממי. אסור לוותר על הכדורגל שלנו. של כולנו. אסור להשאיר קבוצות קטנות מאחור; פגועות ומדממות בלי שום מעשה. זה שלנו, ואנחנו לא רוצים שזה יסתיים אף פעם.
***טור זה הינו טור דעה***
שחקני הפועל בית שאן ועירוני טבריה במחאה במשחק הליגה האחרון (חגאג רחאל)
