לפני כעשר שנים נקלעתי ללונדון לכמה ימים, כמעט במקרה, ועיון קצר ביומון המכובד "גארדיין" חשף את העובדה שוברת הלב, שרק סווינדון טאון, אז בליגה השלישית, מארחת באותו יום משחק כדורגל מקצועני. הצצתי בשבועון הלונדוני "טיים אאוט", שהיה אז בשיאו, וחככתי בדעתי נוכח שפע הפיתויים בכל עמוד: מועדוני מוסיקה, הצגת תיאטרון, קולנוע אוונגרדי, קונצרט רוק בהמפסטיד, סימפוזיון פוליטי מרקסיסטי, חיים משוגעים. אבל הבנתי שלא אוכל להישאר לשבת, וביקור בלונדון בלי כדורגל משול לבילוי במסעדה ההודית בצ'לסי בלי לאכול.
כמה אהבה יש בקטמון. (צילום: לירן דורף)
כיוון שהייתי בריצ'מונד היפה והירוקה, שאותה אני פוקד בכל ביקור בלונדון, תפסתי שם רכבת מאסף לסווינדון. היה לי זמן וגם סֵפֶר, הגשם והברד לא הפריעו לי בתוך הקרון החמים, וחשבתי בלבי כמה נפלא להחליט ברגע האחרון, באופן ספונטאני, מבלי שאיש יידע היכן אני נמצא. קראתי את "גן המֶלט" של איאן מקיואן החביב עלי, ולפתע התאכלסה אצלי תחושה של חרות מוחלטת, שאין לה תחליף. בתקופה ההיא כבר הייתי פרשן כדורגל די מנוסה, ראיתי כדורגל טוב בטורנירים בינלאומיים מתוקשרים היטב, אבל בכל זאת התרגשתי. גם לסווינדון יש מקום תחת השמיים האפורים של אנגליה, גם אם לא תחזור עוד על הסנסציה שחוללה במחצית השנייה של שנות השישים: ניצחונה המופלא על ארסנל בגביע הליגה, שהונצח באורח מושלם על ידי ניק הורנבי.
כאשר הגעתי לתחנה, באמצע הדרך בין לונדון לבריסטול במערב אנגליה, נדהמתי לראות שרק אנשים מעטים שוטטו על הרציפים, מכורבלים היטב במעילים עבים. "עד כדי כך ירדה סווינדון מגדולתה?", חשבתי לעצמי. אבל סדרן התחנה הודיע לי שהמשחק התבטל מפאת מזג האוויר. כל הנסיעה הייתה לשווא. כאשר שמע שהגעתי במיוחד למשחק אמר שהרכבת ללונדון תגיע רק מקץ שעה, אבל הוא סיים את עבודתו והזמין אותי לתה במזנון קטן צמוד לתחנה. ה"תה" התגלה עד מהרה כבקבוקון וויסקי מוצפן היטב. שאלתי אותו על דון רוג'רס, שחקן כנף גדול ששיחק בסגנון לטיני שלא היה מוכר בכלל באנגליה באותם ימים. פניו אורו, הוא ניגש לתא הטלפון, הזעיק כמה ידידים, ודיברנו על רוג'רס, שאותו ראיתי מפליא לעשות במשחק תיקו שלוש בגביע נגד וסטהאם באפטון פארק, חרף השתתפותם של זוכי המונדיאל ג'ף הארסט, מרטין פיטרס ובובי מור בהרכב של המארחים. נוצרה מעין אחווה שקיימת לעתים בין אוהדי כדורגל בכל הארצות, אבל כאן היה אלמנט נוסף. סווינדון הנידחת והקטנה איננה מעצמת כדורגל באנגליה, והעובדה שזר כמוני נוסע לשם כדי לראות כדורגל, ועוד מאזכר את כוכבו הגדול ביותר של המועדון בכל הזמנים, יצר אווירה קסומה. ידידי החדשים שכנעו אותי לחכות לרכבת הבאה, הגעתי לתחנת פדינגטון רק לקראת חצות, אבל החוויה עלתה בעוצמתה על רוב משחקי הכדורגל שראיתי, בארץ ובאירופה.
הפועל ירושלים, הביאה את התואר הראשון לבירה לאחר שנים של שליטה מת"א.(צילום: אמיתי פוקמן ופלג נתנאל)
אחרי הקטע הזה תבינו בוודאי עד כמה אני מעריך את פעילותם של האתרים לליגות נמוכות, שנועדו לאנשים כמונו, שגדלו על כדורגל אפור, בלי הרבה ידידים מחוץ לעירנו. בילדותי הסתובבתי בימק"א ובקטמון, שתי הירושלמיות היו בליגה השנייה, ומדורי הספורט הקדישו את רוב העמודים והכותרות להפועל ולמכבי תל-אביב. מאז התרחשו מאורעות רבים בכדורגל הירושלמי. הפועל שיחקה בליגה הבכירה לבדה במשך 11 שנים ואף זכתה בגביע המדינה, התואר הראשון בבירה. אחר כך הפציעה קבוצה מעולה של בית"ר שזכתה בגביעים ובאליפויות ושלחה שחקנים רבים לנבחרת הלאומית שלנו. אבל היום אני מלווה באהבה את הפועל קטמון ירושלים מהליגה השלישית (ליגה א' דרום) ומאושר לקרוא כל מלה בעיתונות הכתובה או ברשת על הליגות הנמוכות. אני מאחל הצלחה לכל מי שעוסק במלאכה החשובה הזו.
חיים ברעם
